בקשה זו אינה מבטאת צורך אלא רק מייצגת אסטרטגיה

תוצאת תמונה עבור סיפור הסטוריה

להשגת הצורך בהכרה, בכבוד, בהבנה, בכבוד, בזהות, בתמיכה, של אהבה פתרונות, אסטרטגיות, הם רק דרך אישית ואינדיבידואלית למילוי צורך ומוכרים מכיוון שגם אם מטרתם היא לספק צורך קדוש, הם בדרך כלל הולכים בדרך סוטה והרסנית עמוקה. ממש כמו בסכסוך הישראלי-פלסטיני, שם הצורך הוא של שלום וביטחון מזין מלחמה שנמשכה עשרות שנים, עם אלפי קורבנות. מניסיוני הצנוע הבנתי שכל הסכסוכים הם סימנים או אינדיקציות לסבל אשר בתורם נובעים מצרכים לא מסופקים. התחברות לסבלו של בן שיחתנו עוזרת לנו לגלות מחדש את טבענו האנושי המשותף, מעבר להבדלים תרבותיים, אתניים, דתיים ופוליטיים ולכן מחברת אותנו עם האחר. מקל על מציאת דרך משותפת. אתה לומד לפעול.

האם אתה יכול לתת לנו דוגמה קונקרטית לאופן שבו ניתן ליישם בהקשר קשה, כמו זו של ירושלים, התורות האלה? יום אחד התמודדתי במקרה עם פלסטיני שהאשים את הפציפיסטים הישראלים בכך שהם מתחרטים, כן, על מצב העוני והסבל של בני עמו, אבל אחר כך שלא עשה שום דבר קונקרטי בעניין. ביקשתי שיספר לי על רגשותיו, מה חשוב לו, מה הוא חש מעבר לכעס. הוא אמר לי שהוא חש מתוסכל, מאוכזב, חסר אונים ומבולבל ורוצה שהישראלים הבינו עד כמה כואב וטרגי שמי שחי בשטחים הכבושים לא יכול היה להביא את בנם לרופא או לאשתו לבית החולים במקרה של צורך מעבר למחסום. במהלך הדיון התערבה אישה ישראלית ואמרה כי גם הם, כפציפיסטים, הרגישו חסרי אונים מכיוון שבוודאי לא יכלו להחליף את הצבא או קל וחומר ממשלת ישראל. למעשה, הוא האשים את האישה, את הפלסטינים הם ביקשו את הפציפיסטים הישראלים שלהם על הבלתי אפשרי. אני שוב התערב, וביקש ממנה להתמקד ברגשותיה האמיתיים, במה שהיא באמת מרגישה. האישה ענתה בכך שהכירה מצד אחד בכאב ובייאוש של הפלסטינים ובצורך להקשיב ולהבין אותם ומצד שני להודות בעצב וחוסר אונים שלהם, אך גם ברצון לעזור להם. המעבר מהאשמות ברגשות גרם לפלסטיני לחוש הקלה ואסירת תודה ועידד אותו להקשיב בתורו לדבריה של היהודייה. זה בשלו פעם היה צריך את מאמציו לשפר את המצב הפלסטיני כדי להכיר בו. הוא רצה לעבוד יחד עם הפלסטינים וביקש עזרה ושיתוף פעולה. בתום הפגישה הציע הפעיל הפלסטיני את נכונותו לשתף פעולה והביע את הרצון ללמוד תקשורת לא אלימה. אז ממה מורכבת העבודה שלך כמנחה? המנחה מציע כל הזמן לבני שיחו את הרגשות והצרכים, מוסתרים בין מילים, מנסה לגרום להם לצאת מההאשמות, מהמחשבות, מהפרשנויות המעוותות של המציאות. לפעמים כדי להקל על תהליך האמפתיה.

משתתפי המפגש מוזמנים להחליף תפקידים ואז לשים אחד את השני בנעליים ולהחזיר את מחשבותיהם. תרגיל זה עוזר לבטא רגשות וצרכים נסתרים עמוק יותר מאשר אחרת הם לעולם לא יעלו לפני השטח. אני זוכר היטב פגישה בה פלסטיני הזדהה כיהודייה, מדבר על פחדיו ועל רצונו להישמע על הזוועות שביצעו הנאצים באירופה. זיהוי זה איפשר לפלסטיני להבין היטב את הפחדים של האישה ובאופן כללי יותר של הישראלים ובו זמנית להכיר את אותם הפחדים של עמו שבאים לידי ביטוי לעיתים קרובות. באמצעות אלימות. מה היה תפקידו של מרשל רוזנברג במשטרת ירושלים? איך ההכשרה התקיימה? מרשל העביר תשע סדנאות בנות שלושה ימים, בסך הכל 27 יום, לכל הצוות והשוטרים מכל הדרגות. כוונתו הייתה לעורר את כולנו לבטא את התסכולים שלנו הן במערכת היחסים עם אזרחים ועמיתים, ואז הראה להם כיצד לתרגם אי נוחות ותסכול לביטויים ברורים של רגשות וצרכים. חלק גדול מעבודותיו התרכזו בהקשבה רחמנית, כדי להציע לאנשים תגובה אוהבת ומעודדת. לקח קצת זמן עד שהמשתתפים צברו אמון בגישה חדשה זו. אבל בסופו של דבר התחושות והצרכים הם יצא. האווירה השתנתה. אני חושב שזו הייתה חוויה לכולנו בלתי נשכח, גם אם אז ציניות וחוסר אמון חזרו אט אט לחייהם של רובנו. לרוע המזל לא הייתה המשכיות בפרויקט הזה: אני עצמי התפטרתי מהמשטרה לאחר זמן מה. אבל העניין חשוב שזרעו כמה זרעים. לפיכך אתה מאשר כי לא כל כך קל להוציא לפועל אי-אלימות ... לפעמים אני מוצף מיאוש, אני חייב להודות בזה. אבל מה שנותן לי כוח זו תמיכתם של אנשים רבים אשר בישראל, בפלסטין ובאזורים אחרים בעולם מחפשים פיתרון בין אלף קשיים ואי הבנות. אלימים לסכסוכים. אנחנו צריכים לעזור אחד לשני ולזכור שאהבה הרבה יותר טובה משנאה, הרבה יותר מהנה! המשימה שלי עכשיו היא להפוך את השיטה של ​​מרשל ואת מחשבתו של ת'ך נהאט ידוע לכמה שיותר אנשים, כדי להראות להם כמה היא יכולה להיות יעילה וחזקה. בעבודה שלך אתה משתמש בשיטות של מרשל רוזנברג ותרגול של ת'ך נהאט האדיש באדישות, מדוע? אני מעריך מאוד את מרשל וגם את ת'ך נהאט האן, איך אפשר לאהוב את בטהובן ושוברט בו זמנית.

יש להם דרכים ושפות שונות, אך הם מובילים לאותה נקודה: להתחבר עם האחר ועם עצמך. אני לא רואה הפרדה. השיטה של ​​רוזנברג תופסת את מדינתי. עולם החינוך מתעניין מאוד בשיטת התקשורת הלא אלימה. לאחרונה הרבה פעילי שלום מתעניינים בהודעה זו. למעשה בפורום פירנצה הוזמנתי על ידי קבוצות שונות לספר את החוויה שלי. זה מראה עניין בשיטות חדשות, פתיחות רבה יותר. למרבה הצער, למרות דוגמאות רבות וחוויות מעודדות, אלימות ולא שלום ממשיכה לשרוד בכל העולם. למה? אנו רגילים לפעול בדחף. אנו עושים דברים רבים באופן אוטומטי ואז פתאום אנו מבינים שהנזק הפך להיות גדול, האלימות התדרדרה, הדבר תפס אותנו. אנו רגילים לקיים את מערכות היחסים שלנו באלימות, גם מכיוון שאיננו יודעים שום ברירה. לא חונכנו להשתמש באפשרויות אחרות, איננו מאומנים לשלום. אנו הרבה יותר רגילים לאלימות, לתגובה אגרסיבית. ואם אינך יודע משהו, אינך יכול להשתמש בו. זה כמו ללמוד לנגן על כלי: בהתחלה זה קשה, תובעני, אבל כשאתה לומד זה הופך להיות מהנה ומתגמל. קביעת מערכות יחסים, בין בינאישית לרב לאומית, על פי הקריטריונים של אי אלימות אינה דבר בלתי אפשרי. זה רק עניין של תרגול, של תרגיל.