להשגת הצורך בהכרה, בכבוד, בהבנה, בכבוד, בזהות, בתמיכה, של אהבה פתרונות, אסטרטגיות, הם רק דרך אישית ואינדיבידואלית למילוי צורך ומוכרים מכיוון שגם אם מטרתם היא לספק צורך קדוש, הם בדרך כלל הולכים בדרך סוטה והרסנית עמוקה. ממש כמו בסכסוך הישראלי-פלסטיני, שם הצורך הוא של שלום וביטחון מזין מלחמה שנמשכה עשרות שנים, עם אלפי קורבנות. מניסיוני הצנוע הבנתי שכל הסכסוכים הם סימנים או אינדיקציות לסבל אשר בתורם נובעים מצרכים לא מסופקים. התחברות לסבלו של בן שיחתנו עוזרת לנו לגלות מחדש את טבענו האנושי המשותף, מעבר להבדלים תרבותיים, אתניים, דתיים ופוליטיים ולכן מחברת אותנו עם האחר. מקל על מציאת דרך משותפת. אתה לומד לפעול.
האם אתה יכול לתת לנו דוגמה קונקרטית לאופן שבו ניתן ליישם בהקשר קשה, כמו זו של ירושלים, התורות האלה? יום אחד התמודדתי במקרה עם פלסטיני שהאשים את הפציפיסטים הישראלים בכך שהם מתחרטים, כן, על מצב העוני והסבל של בני עמו, אבל אחר כך שלא עשה שום דבר קונקרטי בעניין. ביקשתי שיספר לי על רגשותיו, מה חשוב לו, מה הוא חש מעבר לכעס. הוא אמר לי שהוא חש מתוסכל, מאוכזב, חסר אונים ומבולבל ורוצה שהישראלים הבינו עד כמה כואב וטרגי שמי שחי בשטחים הכבושים לא יכול היה להביא את בנם לרופא או לאשתו לבית החולים במקרה של צורך מעבר למחסום. במהלך הדיון התערבה אישה ישראלית ואמרה כי גם הם, כפציפיסטים, הרגישו חסרי אונים מכיוון שבוודאי לא יכלו להחליף את הצבא או קל וחומר ממשלת ישראל. למעשה, הוא האשים את האישה, את הפלסטינים הם ביקשו את הפציפיסטים הישראלים שלהם על הבלתי אפשרי. אני שוב התערב, וביקש ממנה להתמקד ברגשותיה האמיתיים, במה שהיא באמת מרגישה.
יש להם דרכים ושפות שונות, אך הם מובילים לאותה נקודה: להתחבר עם האחר ועם עצמך. אני לא רואה הפרדה. השיטה של רוזנברג תופסת את מדינתי. עולם החינוך מתעניין מאוד בשיטת התקשורת הלא אלימה. לאחרונה הרבה פעילי שלום מתעניינים בהודעה זו. למעשה בפורום פירנצה הוזמנתי על ידי קבוצות שונות לספר את החוויה שלי. זה מראה עניין בשיטות חדשות, פתיחות רבה יותר. למרבה הצער, למרות דוגמאות רבות וחוויות מעודדות, אלימות ולא שלום ממשיכה לשרוד בכל העולם. למה? אנו רגילים לפעול בדחף. אנו עושים דברים רבים באופן אוטומטי ואז פתאום אנו מבינים שהנזק הפך להיות גדול, האלימות התדרדרה, הדבר תפס אותנו. אנו רגילים לקיים את מערכות היחסים שלנו באלימות, גם מכיוון שאיננו יודעים שום ברירה. לא חונכנו להשתמש באפשרויות אחרות, איננו מאומנים לשלום. אנו הרבה יותר רגילים לאלימות, לתגובה אגרסיבית. ואם אינך יודע משהו, אינך יכול להשתמש בו. זה כמו ללמוד לנגן על כלי: בהתחלה זה קשה, תובעני, אבל כשאתה לומד זה הופך להיות מהנה ומתגמל. קביעת מערכות יחסים, בין בינאישית לרב לאומית, על פי הקריטריונים של אי אלימות אינה דבר בלתי אפשרי. זה רק עניין של תרגול, של תרגיל.